רבים הם בעלי העסקים, אשר מאגדים את העסק שלהם בצורה של חברה. חברה יכולה לבצע כל פעולה המתיישבת עם אופייה התאגידי, ולמעשה, יש לה אישיות משפטית כמו "לאדם". מבחינה משפטית, חברה יכולה לעשות מה שאדם יכול לעשות: היא יכולה להתקשר בחוזים, מהווה ישות לצרכי מס, וכן ישות נפרדת בכל מיני בהקשרים רגולטורים שונים. מעבר לכך, מרבית החברות הן חברות באחריות מוגבלת, מה שמכונה "חברה בע"מ" (חברה בערבון מוגבל). כלומר, יצירת הפרדה ואחריות משפטית בין החברה עצמה לבין בעלי המניות שלה.
כאשר חברה נכנס להליך של כינוס נכסים או פירוק, בעלי המניות בחברה אמנם הפסידו את ההשקעה שלהם בחברה, אבל נושי החברה לא יכולים לתבוע אישית את בעלי המניות מעבר לסכום ההשקעה הראשונית שלהם. עם זאת, ישנם מצבים בהם בכל זאת ניתן יהיה לרדת לנכסיו האישיים של בעל מניות בחברה, במה שמכונה "הרמת מסך", בהתאם לאמור בסעיף 6 לחוק החברות התשנ"ט – 1999, אשר תוקן בשנת 2005.
חשוב לומר כי הרמת מסך אינו עניין שבשגרה. כלכלנים רבים טוענים שהאחריות המוגבלת היא הגורם שבזכותו התפתח כל העולם המודרני שאנו חיים בו כיום: האחריות המוגבלת היא המנוע להשקעות בחברות רבות ופיזור סיכונים של משקיעים. בזכות אותן ההשקעות, גדלה עוגת הטובין הקיימת בחברה, נולדים פיתוחים ורעיונות חדשים באים לעולם והתועלת המצרפית עולה. משום כך, ההגנה על ההפרדה בין האישיות המשפטית של החברה ושל בעלי המניות שלה היא קרדינלית. כדי לצלוח בקשה להרמת מסך, התובע חייב לבסס תשתית עובדתית, לפיה בעל המניות ניצל לרעה את האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. האיזון שעורך בית המשפט בבחינת בקשה כזו, הוא בין חופש ההתאגדות החשוב כאמור, לבין זכויות הנושים של החברה, כאשר הקו המנחה הוא תום הלב של בעלי המניות.
חשוב לומר, כי לרוב הרמת מסך היא משהו שמאפיין עסקים קטנים בדרך כלל. ככל שהפעילות היא פחות מתוחכמת, יותר קל להרים מסך. בית המשפט שמרן בגישתו ביחס להרמת מסך, ונוקט לרוב בהרמת מסך במספר מצומצם של מקרים (על אף שפורמלית לא מדובר ברשימה סגורה):
"ייסודה של חברה למטרות תרמית, ערבוב נכסי החברה עם הנכסים הפרטיים של בעלי המניות, מימון עצמי קטן ביותר, יחס מינוף גדול במיוחד, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי המניות ללא תמורה ראויה, או התערבות בחיי החברה המונעת ממנה לתפקד כמוקד רווחים עצמאי" (ד"ר א' חביב -סגל, דיני חברות לאור חוק החברות החדש, הוצאת אל-טן הפקות בע"מ, כרך א', בעמ' 253).
גם מצבים שבהם בעלי המניות לוקחים סיכון גדול מדי בנוגע ליכולת לפרוע את חוב החברה, מה שמכונה "מימון דק", יכול להביא למצב שבו בית המשפט יבצע הרמת מסך כלפי בעלי המניות בחברה, וזאת גם כאשר לא היה חוסר תום לב מצד בעלי המניות בחברה (השופטת פרוקצ'יה בפסק דין ע"א 4263/04 קיבוץ משמר העמק נ' עו"ד טומי מנור, מפרק אפרוחי הצפון בע"מ ). דוגמה "למימון דק", היא תשלום לכאורה באמצעות שיק עתידי (שיק דחוי) של החברה, תוך ידיעה ברורה שהשיק לא יפרע במועד בבנק, מחמת אי כיסוי מספיק. במצב כזה, אפשר לטעון שהיה מימון דק, ויש עילה להרמת מסך.
אחריות אישית של בעלי מניות ונושאי משרה
אם כן, הרמת מסך מאפשרת לנושים של חברה לתבוע ישירות את בעלי המניות בחברה, כאשר נראה שהם ניצלו לרעה את האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. עם זאת, כאמור, מדובר לרוב בעסקים קטנים, ו"פותחי חברות סדרתיים", שמשתמשים בעורמה בכלי של חברה בע"מ. כאשר חברות קצת גדולות יותר מפסידות כסף וגורמות לנזק למשקיעים או לבעלי מניות אחרים, לרוב הכלים המשפטיים בהם עושים שימוש הם אחרים: תביעה של נושאי משרה בחברה.
סעיף 252(א) לחוק החברות, מטיל אחריות ברשלנות על נושאי משרה בחברה, כאמור בסעיפים 35 – 36 לפקודת הנזיקין. סעיף 254(א) לחוק החברות דורש מדירקטורים, את קיומה של חובת אמונים והימנעות מכל פעולה שיש בה ניגוד בין האינטרסים של החברה ו/או בעלי המניות שלה לבין האינטרסים האישיים שלהם. האחריות הנזיקית הזאת, יכולה להיות מוטלת על נושא משרה בחברה (כאמור בחלק ההגדרות לכך בחוק החברות), או על אורגן בחברה, שהוא נושא משרה בכיר, גוף בחברה (כמו הדירקטוריון או ההנהלה) ואף בעל מניות בחברה (כלומר, נגד בעל מניות אפשר להרים מסך או לתבוע אישית לפי סעיפים אלו).
יש לשים לב, שסעיפים 252 ו-254 מגדירים את החברה כנשואת חובת הזהירות או חובת האמונים, ואילו אנחנו מדברים על חובה של בעלי המניות עצמם. הכיצד? הרי הסעיפים נועדו להגן על בעלי המניות. ערך החברה, הוא למען בעלי המניות שלה, שמחזיקים בחלק ממנה (במהלך הצעת החוק, הנוסח המקורי היה "החברה ובעלי המניות שלה". אולם, משום שהחברה היא אישיות משפטית נפרדת, אזי נקבע שהחברה תתבע בשם בעלי המניות). כיצד נחליט אם להטיל אחריות על נושא משרה בחברה? המבחן, כאמור בפסק דין עא 817/79 אדוארד קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ הוא המנהל הסביר: "על המנהל לנקוט את כל האמצעים, שמנהל סביר היה נוקט בנסיבות העניין". הדגש מושם על תהליך קבלת ההחלטות ולא על תוצאת ההחלטות.
בפסיקה נקבע ביחס לחובת הזהירות והנאמנות של נושאי משרה, כלל שיקול הדעת העסקי (Business Judgment Rule) לפיו קיימת חזקת תקינות של החלטות נושאי משרה: כל עוד לא הוכח אחרת, ההחלטה שהדירקטור לקח הייתה משיקולים תקינים, והם אינם נושאים באחריות נזיקית.
כיצד נפעל נגד נושאי משרה או אורגנים בחברה שגרמו לנו כמשקיעים או נושים להפסדים כספיים? אפשר להגיש במצבים מסוימים תביעה ייצוגית, בשם קבוצה גדולה של משקיעים למשל. אפשר לתבוע אותם תביעה אישית בגין הפרת החובות שלהם. דרך נפוצה נוספת היא תביעה נגזרת: תביעה נגזרת נועדה למצב שבו החברה לא תרצה לממש את עילת התביעה שלה, שהרי נושאי המשרה לא מעוניינים שהחברה תתבעה אותם, והם לא יחליטו לתבוע את עצמם. עילת התביעה היא של החברה, אך היא נעשית בשם החברה על ידי אדם אחר. במקרה האופייני, יהיה זה בעל מניות בחברה שנגרמו לו הפסדים.
לסיכום יאמר, כי הטלת אחריות אישית או תביעה מכוח הרמת מסך – הן הליכים חריגים ונטל ההוכחה במקרים הללו, יחולו על כתפי התובע/ת, שצריך לתומך את טענותיו, בראיות מוצקות שיבססו את האחריות האישית והרמת המסך.
