חוק איסור לשון הרע אוסר על פרסום דבר שעשוי להיות בו כדי להשפיל, להפוך ללעג, לבזות, לפגוע במשרתו של אדם וכדומה. על פניו לפי לשון החוק, אין איסור על הפצת דבר שקר, העללה, הפצת בדיה וכדומה. זה לא שאי אפשר לאסור הפצת שקרים: איסור כזה קיים בסעיף 58 לפקודת הנזיקין, שם נאסר פרסומו של “שקר מפגיע הוא פרסום הודעה כוזבת בזדון, בין בעל פה ובין בדרך אחרת, בנוגע לעסקו של אדם, למשלח ידו, למקצועו, או לטובין שלו או לזכות קנין שלו“.
אנו למדים מכך שבתביעות לשון הרע, האמת העובדתית פחות רלוונטית: אם יש בפרסום כלשהו כדי לבזות אדם או להפוך אותו ללעג, זה לא משנה אם הפרסום הזה נכון או לאו. אם כך, מדוע טענת ״אמת דיברתי״ בכלל רלוונטית כטענת הגנה בתביעות לשון הרע?
לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, ״תהא זאת הגנה טובה״ אם דבר הפרסום היה אמת, וכן היה בו עניין ציבורי. כלומר, החוק אמנם מתעניין באמת על פניו, והיא תנאי ראשוני להתקיימותה של טענת הגנה זו, אולם נדרש שמעבר לכך יהיה ערך ציבורי מסוים בפרסום. אם כך, צריך לברר מהו עניין ציבורי בהקשר של תביעות לשון הרע? לפי הפסיקה, עניין ציבורי הוא למשל עניין שפרסומו נחוץ לשם הגשמת מטרה ציבורית או תועלת ציבורית. למשל, אם אפרסם טענה בדבר נטייתו המינית של אדם כזה או אחר, ונניח אף שמדובר באדם מפורסם. יכול להיות שהציבור יתעניין במידע הזה, אולם גם אם מבחינה עובדתית יש אמת בפרסום, עדיין כנראה שאין בכך ערך ציבורי או תועלת ציבורית, ולכן לא תעמוד לי טענת הגנה של ״אמת דיברתי״.
מעבר לכך, במציאות המורכבת של ימינו ובעידן הרשתות החברתיות, האבחנה בין אמת ושקר אינה חד משמעית. לא תמיד קל לסווג מתי פרסום הוא אמת, ומתי הוא קרוב יותר לדעה סובייקטיבית. ״אמת סובייקטיבית״ לא תזכה להגנת ״אמת בפרסום״, גם אם זו דעתו הכנה של המפרסם, ופרסום כזה בהחלט יכול להוות עילה לתביעת דיבה. עם זאת, אם מפרסם האמרה או ההתבטאות לא חייב להוכיח תמיד את אמיתות הדברים עצמם, אלא שהוא עצמו היה סבור כי הוא פרסם דבר אמת. דוגמה מפורסמת לכך היא תביעת הדיבה שהוגשה נגד אילנה דיין, בפרשת ״סרן ר׳״ המפורסמת, שם הוכרה טענת הגנה של דיין ביחס לפרסום, היות ובזמן הפרסום היא סברה שהדברים הם אכן אמת, מה שכונה ״אמת לשעתה״.
נטל הראיה בתביעות לשון הרע ואמת דיברתי
חשוב לציין כי בתביעות לשון הרע, כמו בכל המשפט האזרחי, נטל הראיה הראשוני מושם על התובע: על התובע להוכיח את עצם קיומו של הפרסום נשוא התביעה. עם זאת, אין בעיה ראייתית בדרך כלל במישור הזה. לרוב המחלוקות מתעוררות במישור של טענות ההגנה: האם עומדת לנתבע טענת הגנה כזו או אחרת. בהיבט ״אמת דיברתי״, נטל הראיה הוא כמובן על הנתבע, להוכיח כי עומדת לו טענת הגנה זו: האם היה עניין לציבור, והאם יש בו אמת, או שהיה סבור כי יש בו אמת.
