חוק איסור לשון הרע קובע כי פרסום של מידע שעשוי לבזות אדם, להשפילו, לפגוע במשרתו וכדומה, עשוי להוות עבירה פלילית, וכן עוולה אזרחית לתביעת פיצויים על נזק שנגרם בעקבות הפרסום. לפי חוק איסור לשון הרע, ניתן לתבוע סך של חמישים אלף שקלים בעברו כל פרסום לשון הרע (ללא זדון), וסך של מאה אלף שקלים בעבור כל פרסום לשון הרע אם קיים זדון (כוונת תחילה), ללא הוכחת נזק.
מהו פרסום לפי חוק איסור לשון הרע? כל התבטאות פומבית: בכתב, בדפוס, ציור וכדומה. גם פרסום פוסט בפייסבוק, ואף שיתוף של פוסט בפייסבוק, עשוי להיחשב פרסום לפי ההגדרה לפרסום בחוק איסור לשון הרע. מילת המפתח היא פומביות, כלומר, אם אנו אומרים משהו בשיחה פרטית, כנראה שלא יהיה מדובר בעבירה על חוק איסור לשון הרע. כדאי לציין בהקשר הזה כי שאלת האמיתות של המידע המפורסם עשויה להיות לא רלוונטית (מלבד מצבים של "אמת בפרסום", כפי שיפורט להלן), שהרי אם המידע נועד בבירור לבזות אדם, אז אמיתותו של המידע אינה רלוונטית.
עוולה דומה לזו בחוק איסור לשון הרע, שלפעמים אגב חופפת אליה, מצויה בסעיף 58 לפקודת הנזיקין, שם נאסר לפרסם "שקר מפגיע הוא פרסום הודעה כוזבת בזדון, בין בעל פה ובין בדרך אחרת, בנוגע לעסקו של אדם, למשלח ידו, למקצועו, או לטובין שלו או לזכות קנין שלו". עם זאת, יש כמה הבדלים מסוימים בין העוולה שבחוק איסור לשון הרע, לבין זו של "שקר במפגיע" מפקודת הנזיקין. ראשית, הבדל אחד הוא נושא אמיתות ההצהרה כאמור. שנית, בשקר במפגיע יש להוכיח נזק ממוני, ואילו בעוולה לפי חוק איסור לשון הרע, ניתן לקבל פיצויים ללא הוכחת נזק. שלישית, בעוולה של שקר במפגיע, נדרש להוכיח זדון כדי לבסס עוולה, ואילו לפי חוק איסור לשון הרע, אין חשיבות לשאלת כוונתו של המעוול.
בדרך כלל המחלוקות המשפטיות בתיקי לשון הרע, לא נוגעות לשאלת עצם הפרסום של ההתבטאות, אלא לטענות ההגנה של הנתבע/ נאשם בדבר "אמת בפרסום", כלומר, הנתבע או הנאשם יכול לטעון כי אמנם הוא פרסם את ההתבטאות, אולם מדובר בדבר אמת, וכן מדובר בפרסום שיש לו ערך ציבורי כלשהו. המפרסם לא חייב להוכיח את אמיתותה של הטענה כאמת אובייקטיבית בעולם, אלא שהוא היה סבור שהוא אמר אמת. לפני מספר שנים, נתבעה העיתונאית אילנה דיין בתביעת דיבה על ידי סרן ר', בגין תחקיר שפרסמה ובוא טענה שסרן ר' בגבעתי ביצע וידוא הריגה בילדה פלסטינית. דיין נתבעה בפיצויים, אולם בית המשפט העליון פסק לזכותה של דיין, משום שסבר כי דיין פרסמה מה שהיא סברה כאמת לשעתה.
הגנה נוספת שקיימת במקרים אלו היא הגנת תום הלב, הנוגעת לנסיבות בהן הנתבע לא יחוייב בפיצויים, למשל כאשר הביע דעה או ביקורת שיש בה ערך ציבורי כלשהו. במקרה של אילנה דיין, פסק בית המשפט בדיון נוסף על הרחבת ההגנה המשפטית של דיין גם לעילת תום הלב, בהקשר של עיתונאות אחראית.
למשרדנו ניסיון רב בתביעות לשון הרע והגנת הפרטיות וישמח לייעץ לכם בנושא.
