האינטימיות שלנו עם עצמנו כאשר אנו יושבים מול הלפטופ בחדר, או גוללים בפיד הפייסבוק דרך הטלפון הנייד בשעות הערב, יכולה להטעות אותנו לחשוב שהאינטרנט הוא מקום מופקר וללא חוקים, שבו אפשר להגיד מה שאנחנו רוצים מבלי שיהיו לכך השלכות. אכן, לא מעט אנשים מרשים לעצמם לקלל ולהתבטא בצורה שערורייתית באינטרנט, ואומרים דברים שלעולם לא היו מעיזים לומר פנים מול פנים (אם כי, ככל שהמציאות שלנו מקצינה יותר, כך היא הופכת דומה יותר למציאות המקוונת. חבל שלא להיפך).
עם זאת, האינטרנט הוא זירה מפוקחת יחסית, ולמרות שאכיפת החוק אינה מושלמת באינטרנט ומתקשה בהיבטים מסוימים (כמו למשל עם מצבים בהם המפרסם מצליח לשמור על אנונימיות), התבטאות המהווה דיבה או פגיעה בפרטיות בהחלט יכולה לגרור תביעה בבית המשפט וחבות בפיצויים.
מהי דיבה?
חוק איסור לשון הרע קובע כי פרסום שיש בו כדי לבזות אדם, להשפילו, לפגוע במשרתו וכדומה, עשוי להוות עבירה פלילית, וכן עוולה אזרחית לתביעת פיצויים על נזק שנגרם בעקבות הפרסום. כדי שנגיד שפרסום מהווה ״דיבה״ או ״לשון הרע״, צריך שהפרסום יהיה מבזה. כלומר, אם נפרסם על פלוני פרסום שהוא שקרי אך לא מבזה, כמו ״פלוני אוהב לעזור לאנשים״, אז גם אם פלוני לא אוהב בכלל לעזור, עדיין זה לא מבזה אותו, ולכן לא קמה עילת תביעה. המחוקק מאפשר לקבל חמישים אלף שקלים פיצוי בפרסום שלא נקבע שיש בו זדון, ומאה אלף שקלים אם נקבע זדון, וכל זאת ללא הוכחת נזק (וכאשר יש נזק, ניתן לתבוע גם על הנזק).
מה לגבי קללות למשל? אם הקללות והגידופים נעשים במרשתת, הם עונים על ״דרישת הפומביות״, אולם האם הן מהוות דיבה? הרי זה לא סביר שמישהו יטעה להאמין לתוכן האמור בהן. עם זאת, צריך לבדוק את הדברים בתוך הקשר. למשל, הראפר לשעבר ואושיית הרשת בהווה המכונה ״הצל״ נתבע לאחרונה בסכום של חצי מיליון שקלים בגין דברים שכתב על גולש אחר, שקילל אותו לפני כן: ״אברבנאל תעשו ספירה נראה לי ברח לכם אחד״. בסופו של דבר, ״הצל״ חויב בתשלום חמשת אלפים שקלים בלבד, עקב ״פערי הכוחות ויכולת ההשפעה בין הצדדים״. כלומר, אם הצל לא היה ״משפיען רשת״, אולי לא היו מחייבים אותו כלל. מצד שני, אם אותו גולש לא היה מקלל בעצמו, אולי הפיצויים היו גבוהים יותר.
מה עושים כאשר פרסמו נגדנו התבטאות המהווה לשון הרע?
הדבר הראשון הוא לפנות אל האתר בפנייה מתועדת, אשר דורשת את הסרתו של הפוסט (לא לפני שתיעדנו את הפוסט עצמו כמובן). במקרה שהאתר אינו נכון להסיר את הפנייה, אפשר גם לפנות לבית המשפט, על מנת שזה יורה בצו על הסרת התוכן הפוגעני. לאחרונה פנתה העיתונאית לינוי בר גפן לטוויטר בבקשה להסיר פוסט מיני ופוגעני נגדה. משטוויטר סירבה להסיר את הציוץ, תבעה בר גפן את טוויטר עצמה, אחרי שהגישה כתב המצאת תביעה לטוויטר בארה״ב, ובית המשפט פסק לזכותה עשרים אלף שקלים (יש לציין לרעה את תגובתה של טוויטר לתביעה, שטענה בעצם שבגלל עברה המיני של בר גפן וההתבטאויות שלה ברשת, אז הציוץ המדובר לא מהווה הטרדה מינית. רק בגלל התגובה הזו, היה ראוי לפסוק כנגד טוויטר).
לאחר הפנייה לפלטפורמה בבקשה להסרה, וזאת ללא קשר לשאלה האם הפוסט הוסר או לאו, יש לשלוח מכתב התראה לפני תביעה בבקשה לפיצויים. אם אנחנו יודעים מי המפרסם, אנו יכולים לשלוח את המכתב אליו ישירות. אם לא, אנו יכולים לפנות בבקשה אל ספק האינטרנט או אל האתר המפרסם (למשל, אם זה פוסט בפייסבוק אז לפייסבוק), כדי לקבל את ה-IP של המפרסם או פרטים מזהים שלו. אם יש לנו את ה-IP, שהיא מעין ת״ז דיגיטלית, אפשר לפנות בבקשה לספק האינטרנט של המפרסם, כדי לקבל את פרטי הזהות האמיתיים של המפרסם לצורך הגשת תביעה.
האם בית המשפט יחייב את פרסום המידע מספק האינטרנט? זו שאלה מאד גדולה. בעבר קבע בית המשפט ברע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק אי .טי.סי, כי כל עוד המחוקק לא קבע אחרת, באופן עקרוני, בית המשפט לא יכול לחייב את האתר לפרסם את ה-IP. עם זאת, מפסיקת בתי המשפט בישראל בנושא, נראה לפיה ההגנה על האנונימיות של הגולש מבוססת בעיקר על חופש הביטוי, ופחות על הזכות לפרטיות. כלומר, אם אין ״ביטוי״ שראוי להגנה, יתכן ובית המשפט לא יספק הגנה ממתן המידע. כמו כן, הלכת מור חלה כאשר מדובר בגולש אנונימי, אולם אם מדובר בגולש שאינו אנונימי, או שיש לנו חשד מיהו המפרסם, יתכן ובית המשפט יסכים להורות לספק האינטרנט לתת לנו את פרטי הגולש. לאחרונה למשל, הורתה ועדת הבחירות המרכזית לרשת פייסבוק לחשוף את פרטיו הבסיסיים של גולש פייסבוק.
תביעה על הוצאת דיבה
תביעה על הוצאת דיבה מטרתה לספק סעד לאדם שנפגע מפרסום מידע כוזב או מכפיש אודותיו. בישראל, הבסיס המשפטי לתביעה על הוצאת דיבה מצוי בחוק איסור לשון הרע, המגדיר לשון הרע כפרסום העלול להשפיל אדם בעיני הבריות, לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג, לפגוע במשרתו, במשלח ידו או במעמדו. תביעה על הוצאת דיבה יכולה להיות מוגשת בהליך אזרחי לקבלת פיצויים, או במקרים חמורים במיוחד, להוביל להליך פלילי. בישראל התביעה מתמקדת בשאלה האם הפרסום עלול לפגוע בשמו הטוב של התובע, ללא צורך להוכיח כוונה מיוחדת מצד המפרסם, אם כי הוכחת כוונה עשויה להשפיע על גובה הפיצוי.
תביעה על הוצאת דיבה וההליך המשפטי
הגשת תביעה על הוצאת דיבה מחייבת מספר שלבים מקדימים. ראשית, יש לזהות את הפרסום המפר ולתעד אותו כראיה. שנית, נדרש לאתר את האחראים לפרסום, שעשויים להיות המפרסם עצמו, העורך, הבעלים של אמצעי התקשורת ולעתים אף מי שהפיץ את הפרסום הלאה. תביעה על הוצאת דיבה צריכה להיות מוגשת בתוך תקופת התיישנות של שבע שנים מיום הפרסום. במהלך המשפט, על התובע להוכיח את עצם הפרסום, את תוכנו המכפיש ואת הקשר בין הפרסום לבין הפגיעה בשמו הטוב. הנתבע יכול להתגונן באמצעות טענות הגנה כגון אמת דיברתי שיש בה עניין ציבורי, תום לב, או הגנות אחרות שבחוק. בית המשפט ישקול את מכלול הנסיבות, לרבות אמיתות הפרסום, היקפו, והאיזון הראוי בין חופש הביטוי לזכות לשם טוב.
גורמים המשפיעים על סיכויי ההצלחה
מספר גורמים משפיעים על סיכויי הצלחת התביעה; ראשית: מעמד התובע – כאשר מדובר באיש ציבור, בתי המשפט עשויים להחיל סטנדרט מחמיר יותר, מתוך הכרה בחשיבות הביקורת הציבורית. שנית: הקשר הפרסום – האם מדובר בהבעת דעה לגיטימית או בקביעת עובדות כוזבות? שלישית: היקף החשיפה – פרסום שזכה לתפוצה רחבה עשוי להוביל לפיצוי גבוה יותר. רביעית: התנהגות הצדדים לפני ואחרי הפרסום – האם הנתבע התנצל או הסיר את הפרסום הפוגעני? האם התובע פעל לצמצום הנזק? חמישית: היכולת להוכיח נזק ממשי – אם כי החוק מאפשר פיצוי גם ללא הוכחת נזק בסכום של עד כ-80,000 ש"ח, וכפל הסכום במקרה של כוונה לפגוע.
משרדו של עו"ד ליאור שבי הוא משרד בוטיק מהמובילים בישראל אשר צבר ניסיון עשיר והישגים מרשימים במגוון תיקים מורכבים ומאתגרים. הפילוסופיה של המשרד מבוססת על שירות אישי, אפקטיבי ונגיש לכל לקוח.