הלכה מחייבת חדשה שניתנה לאחרונה בבית המשפט העליון, נתנה פרשנות חדשה בכל הנוגע להתייחסות לכספי הפיצויים שנצברו בקרן הפנסיה של חייבים בהליך פשיטת רגל. בפסק דין קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים א.ש. בע"מ נ' רון לוי, נקבע כי את רכיב הפיצויים בקרן הפנסיה של חייב המצוי בהליך פשיטת רגל, ניתן להקנות לקופת הנאמן, בהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט, שתינתן בהתאם למספר עקרונות מנחים כמו תום הלב בהליך, איזון ראוי בין טובת הנושים לחייב וכו'.
מה הכוונה? באופן עקרוני, כלל הכספים והנכסים של חייבים המצויים בהליכי פשיטת רגל, מוקנים למי שמונה כנאמן לנכסי החייב, וזאת לצורך חלוקת הכספים הללו לנושים. כספי הפנסיה והגמל של חייבים לעומת זאת, קרי אלו שנחסכו עבורו בקרנות השונות, מוגנים מפני העברה לנאמן, וזאת עד להבשלת הזכאות להם בחוק, קרי גיל 67 אצל גברים ו-62 אצל נשים.
בשנת 2008 בוצע תיקון 3 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) – התשס"ח (או בקיצור ״חוק קופות הגמל״), שקבע כי כאשר מפקידים כספים לקופה משלמת לקצבה (כמו קרן הפנסיה למשל), חלק מהכספים נחשבים כרכיב של פיצויים מתוך ההפרשה לפנסיה. אופי הכספים הללו שונה משאר כספי הפנסיה, שהרי הם יכולים לשמש גם מפוטרים מעבודתם, עד למציאתה של עבודה אחרת. השאלה שעמדה בפסק דין קרן מקפת, הייתה האם כספים שהופקדו בקרנות הפנסיה לאחר שנת 2008 לרכיב הפיטורים, מוגנים כמו יתרת כספי הפנסיה, או שניתן לייחס אותם לנאמן לצורך חלוקה לנושים?
השופט עמית קבע בפסק הדין שלכספים הללו יש אופי דואלי מיוחד, ולכן ניתן להוון אותם לצורך חלוקת הכספים לנושים, בהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט. לעומת זאת, פיצויים שנצברו בקרנות פנסיה ותיקות, קרי לפני התיקון מ-2008, לא ניתנים למשיכה כלל עד מועד הזכאות. בעצם, בית המשפט קבע פרשנות חדשה להגנה שניתנת על הרכיב של כספי פיטורים בקרנות הפנסיה בתיקים של פשיטת רגל.
ומה יהיה בפנסיה?
הלכה למעשה, כספי הפנסיה מוגנים עד למועד הזכאות. בסיסו של חוק זה מהווה מטרה סוציאלית והיא נועדה להקנות הגנות מיוחדות על כספים שהחייב חסך בקופת הגמל והפנסיה, בהתאם לסעיף 85(1א) לפקודת פשיטת רגל, וכך גם בחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 שהחליף את פקודת פשיטת הרגל לאחרונה (ראו סעיף 228 לחוק חדלות פירעון, שהטמיע את ההוראה מפקודת הפשט״ר).
במילים פשוטות, ביום שבו החייב מגיע לגיל הפנסיה שלו (ולמעשה היות ואינו עובד עוד, הוא נזקק לקצבה חודשית), כספי הפנסיה והגמל יועברו לנאמן, בכפוף לאישורו של בית המשפט. משמע, נוצר מצב מעט קפקאי: עד גיל 67 אצל גברים וגיל 62 אצל נשים, החייב מוגן ולא ניתן לגעת לו בכספי הפנסיה והגמל. אולם יום לאחר מכן, החייב לא יוכל ליהנות מהם בכלל, שהרי שהם יעברו לקופת הכינוס. יחד עם זאת, לאחרונה אנו עדים לכך שבית המשפט, לא תמיד מאפשר את מימוש הפנסיה והגמל בהגיעו של החייב לגיל פרישה, וזאת על מנת לאפשר לחייב להזדקן בכבוד.
נשאלה שאלה, אם הרי תכליתה של הפנסיה היא סוציאלית, קרי לסייע לאנשים לחיות בכבוד מינימלי בגיל השלישי, מדוע ההגנה על אותם כספים נפסקת באופן כה גורף בגיל הזכאות? לעומת זאת, אם אותם חייבים ממילא לא יוכלו ליהנות מהכספים אחרי גיל 67, אז למה בכלל להגן עליהם קודם לכן? נראה כי יש מקום לקבוע בהלכה או בחקיקה בכנסת, הגנה מסוימת על כספי הפנסיה והגמל, שצריכים להישמר גם לאחר גיל הפרישה, על מנת לאפשר לחייבים מבוגרים להזדקן בכבוד הראוי.
