לאחרונה ייצגנו לקוחה בתביעת לשון הרע שהוגשה נגדה על ידי עמותת בעלי חיים מוכרת. הלקוחה, מיכל (שם בדוי), היא פעילה מסורה למען בעלי חיים. במרוצת השנים, מיכל התנדבה בעמותות רבות וסייעה במסירות רבה לבעלי חיים. אותה עמותת בעלי חיים מוכרת שהגישה את התביעה, היא עמותה ותיקה בתחום רווחת בעלי החיים וזכויותיהם ומטרתה העיקרית מניעת צער וסבל מבעלי חיים, כך לפי כתב התביעה.
האירוע, בין היתר, שהוביל לתביעה, התרחש כאשר מיכל בעברה שירתה בצבא בירושלים ובמהלך שירותה מצאה גורי חתולים משוטטים והחליטה למסור את גורי החתולים לעמותה התובעת. לאחר זמן מה, מיכל עודכנה לדבריה כי גורי החתולים הומתו ע"י העמותה וכן להגנתה טענה שידוע לה על מקרים נוספים במרוצת השנים שבהם הומתו בעלי חיים ע"י עמותה. מקרי המתה אלה, הכאיבו למיכל מאוד, ומצדה המשיכה לפעול למען בעלי חיים במסירות. לאחרונה, פרסמה העמותה פוסט ברשת חברתית שעניינו גיוס תרומות לבעלי חיים שננטשו. מיכל, מתוך כאב ותסכול בעקבות ידיעתה על מקרי המתה, הגיבה לפוסט זה וכתבה בתגובה על העמותה שהם: "…ממיתים בעלי חיים… לא מבינה למה הדבר הזה מתקיים".
התגובה של מיכל גרמה לסערה והעמותה הגישה נגדה תביעה בטענה של לשון הרע ודיבה כי: "אדם סביר הנחשף לפרסום מתרשם, בניגוד למציאות בפועל, כי התובעת נוהגת להמית, בדרך כלל, כדבר שבשגרה בעלי חיים…". במקרה זה, אנו עומדים בפני סוגיה משפטית מורכבת, שמעלה מחד שאלות חשובות על חופש הביטוי, הגנת אמת דיברתי ואמת בפרסום ומאידך על הגבול הדק שבין ביקורת לגיטימית לבין הוצאת דיבה.
חופש הביטוי או חציית קו אדום?
תביעות לשון הרע בישראל מוסדרות בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. החוק מגדיר "לשון הרע" כדבר שעלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם, לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסות לו, לפגוע במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו.
במקרה של מיכל, נשאלת השאלה האם דבריה חוסים תחת הגנת "אמת דיברתי" ואמת בפרסום הקבועה בסעיף 14 לחוק וכן בשל הגנת תום הלב של מיכל בסעיף 15 בחוק איסור לשון הרע. הגנות אלה בחוק מאפשרות לפרסם דברי אמת בתום לב שיש בהם עניין ציבורי.
הדיון בסוגיה זו מעלה שאלות עקרוניות נוספות. חופש הביטוי הוא עקרון יסוד בדמוקרטיה. עם זאת, לא אחת נקבע בפסיקה שחופש הביטוי אינו מוחלט ויש להפעיל שיקול דעת כאשר מדובר בביטויים שעלולים לפגוע בשמם הטוב של אנשים או גופים.
מיכל טוענת להגנתה כי פרסמה את הדברים מתוך ידיעה וכאב אישי ותחושת אחריות למען בעלי החיים. היא טוענת כי חשה חובה להזהיר מפעולות אלה שאינן מוסריות. האם יש כאן מקום לראות בפרסום דבריה של מיכל כחלק מהביקורת הלגיטימית על עמותה? האם מדובר בחשיפת האמת לטובת הציבור או שמא בפרסום דיבה?
מה יחליט בית המשפט?
נראה כי בית המשפט יצטרך להתמודד עם שאלות עקרוניות וסבוכות בהחלטתו במקרה זה. מהי מידת ההגנה שיש להעניק למי שמבקר גופים ציבוריים בעידן המדיה החברתית? האם מדובר במקרה שבו חופש הביטוי עולה על הזכות לשם טוב? האם יש מקום להחיל את הגנות "תום לב", "אמת דיברתי" ו"אמת בפרסום" כאשר מדובר בחשיפת מידע מצד הלקוחה או שמא לדבריהם יש להגן על העמותה מפני פרסומים פוגעניים ולא מדויקים? השאלות הללו נותרות פתוחות, ומעניין יהיה לראות מה יחליט בית המשפט במערכה זו. נוסיף ונעדכן.
