בשיטת המשפט הישראלית יש לנו הליך משפטי אדברסרי, בו שני צדדים טוענים כמיטב יכולתם בפני שופט ניטראלי, ומי שטענותיו היו טובות יותר או רלוונטיות יותר, מקבל פסק דין לזכותו. אולם בעולם האמיתי, עורכי דין לא תמיד מודדים ניצחון או הפסד בתיק בהתאם להכרעת הדין. בפועל, מה שבאמת קובע הוא מה שהלקוח הרוויח כתוצאה מן ההליכים המשפטיים, אל מול התרחישים החלופיים שהיו יכולים להתרחש באורח סביר.
דוגמה לכך היא תיק שניהלנו לאחרונה בבית המשפט בו ייצגנו את התובע. מדובר היה בתביעה בסכום גבוה יחסי (למעלה ממיליון שקלים). לאחר הגשת התביעה, ובטרם ניתן פסק דין כמובן, הגשנו בקשה להטלת עיקול זמני על נכס מקרקעין שהיה על שמו של הנתבע, מחשש שהנתבע יבריח נכסים, ולא נוכל להיפרע ממנו בסוף ההליך, גם אם נקבל פסק דין לטובתנו. לאחר שקיבלנו את הסעד הזמני, הנתבע לא יכול היה למכור את הנכס: היות והנתבע היה זקוק מאד לתזרים כספי, והיה צריך למכור את הנכס לשם כך, הנתבע היה נכון להתפשר בתיק בסכום גבוה יחסית, אולי גבוה יותר ממה שהיה מתקבל כתוצאה מניהול הוכחות וקבלת פסק דין בתיק. ההגבלה של הסעד הזמני הייתה כה משמעותית, שהיא מה שלמעשה ניצח את התיק.
מהו סעד זמני?
תקנה 1 לתקנות הסדר הדין האזרחי (הישנות), קובעת כי סעד זמני הינו ״סעד שניתן להבטחת קיומו התקין של ההליך או ביצועו היעיל של פסק הדין, לרבות צו עשה, צו לא תעשה, עיקול, עיכוב יציאה מהארץ, הגבלת שימוש בנכס, תפיסת נכסים, כינוס נכסים זמני, וכל סעד אחר שבית המשפט ייתן, בנסיבות הענין…״. הסמכות לבית המשפט לתת סעד זמני, מנויה בסעיף 75 לחוק בתי המשפט. בהתאם לתקנות סדר הדין החדשות שנכנסו לתוקף הלכה למעשה החל משנת 2021, מסדיר את עניין הסעד הזמני בפרק ט"ו לתקנות החדשות בסעיפים 94-101 וכן בסימן ב: עיקול זמני ובפרק ג: צו מניעה זמני ואלו בסעיפים 103-110. כמו כן, בתקנות החדשות עיכוב היציאה מעוגן בסימן ו: עיכוב יציאה מהארץ.
ישנם כל מיני סוגים של סעדים זמניים, למשל, הטלת עיקול על נכס, שמונע את מכירתו. דוגמה נוספת היא צו לתפיסת נכסים (מכונה גם צו Anton Piller), אשר מאפשר למנות אדם לחיפוש ולתפיסה של נכסים המהווים ראיות או הדרושים לשם בירור תובענה. החשש הוא למחיקת חומרים החיוניים לתביעה: הוא מאפשר לתפוס ראיות שהן בשליטת הנתבע, אשר חיוניות להנחת התשתית העובדתית לתביעה. הרעיון הוא להבטיח ניהול תקין של ההליך עצמו.
סעד זמני ניתן בעצם בתקופת הביניים שקיימת בין הגשת תביעה לבית המשפט, ועד למתן פסק דין סופי בנושא. המטרה היא למנוע מן הצד השני לנצל לרעה את תקופת הביניים הזאת לצורך הברחת נכסים או שינוי מצב עובדתי אחר, שימנע מן הצד השני לקבל את תביעתו, במקרה שיקבל בסופו של יום פסק דין לזכותו.
בסעד זמני יש בעיה מובנית: בעצם טרם קיבלנו פסק דין לטובתנו, משמע טרם הוכחנו את מה שאנחנו צריכים להוכיח. מעבר לכך, בית המשפט לא קיבל את מלוא התמונה עדיין. אם כך, למה בכלל מגיע לנו סעד זמני? התשובה לכך היא שסעד זמני הוא במצבים מסוימים הדרך היחידה לשמור על זכותו של תובע לקבל את מה שעשוי להיות מגיע לו. מעבר לכך, הנטל על התובע להוכיח שמגיע לו סעד זמני הוא יחסית נכבד: חובת תום הלב המוטלת על התובע היא מוגברת. כמו כן, עליו לתמוך את הבקשה בתצהיר, ולהציג ראיות לכאורה התומכות בטענותיו. מעבר התקנות קובעות כי על התובע המבקש סעד זמני, להפקיד עירבון או התחייבות מסוימת, למקרה שבסופו של דבר לא יינתן פסק דין לטובתו. במקרים בהם הסעד הזמני נדון במעמד שני הצדדים, ניתן לוותר על החובה הזאת, אולם אם הסעד הזמני מוגש במעמד צד אחד (כלומר, שהנתבע לא יכול להגיב לבקשה לפני שניתן הסעד הזמני), בית המשפט חייב לדרוש מן התובע עירבון או התחייבות עצמית .
לסיום נציין כי במקרים מסויימים, פעולה מהירה וזריזה של הטלת הטלת סעד זמני, טרם הגשת כתב התביעה או בד בבד עם הגשת התביעה, יכולה במקרים רבים להציל את התיק, ואף לסייע להגיע לתוצאה הרצויה, תוך הבטחת פירעון פסק הדין בבוא העת.
