בגלובס פורסם לאחרונה על פסק דין של בית המשפט העליון, בו הוא מביע את דעתו בצורה ברורה על התוקף של חוזים והסכמים שנחתמים למראית עין. לכאורה, אין צורך בפסיקה חדשה של בית המשפט בנושא בגלל סעיף 13 לחוק החוזים.
בסעיף 13 נקבע כי חוזה שנערך למראית עין מבוטל: "חוזה שנכרת למראית עין בלבד – בטל; אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה". אולם, בית המשפט העליון ראה צורך להדגיש כי בתי המשפט, על כל ערכאותיהם, לא ייתנו יד להכשרת חוזים שנועדו לגרום להונאה של הרשויות ולהעלמת מיסים.
במקרה שהוביל לפסיקה נחתם בשנת 2004 הסכם למראית עין למכירת זכויות במקרקעין. במקביל לחתימתו, הושג הסכם בלתי כתוב ונסתר, בו סוכם על תמורה אחרת מזו שהוצהרה לרשויות המס. כתוצאה מכך ההסכם שנחתם למראית עין שימש את אחד הצדדים לקבל מימון לתשלום הקבוע בהסכם.
במקרים אחרים של חוזים שנחתמים למראית עין בלבד, אפשר לתת דוגמה של חוזה מכר דירה שנמכרת בסכום מסוים והצדדים מסכימים בעל פה או חותמים על חוזה בו מצוין סכום אחר, למשל כדי להתחמק מתשלום מס שבח למדינה.
בית המשפט העליון לא הכריע לגבי סיווג החוזה (מראית עין מוחלטת או מראית עין יחסית), אך קבע כי לא ניתן להכשיר את אי החוקיות של החוזה. קיים גם נושא נוסף הקשור לצד ג', שנפגע מביטול החוזה. במקרה כזה אפשר להסתמך על המשכו של סעיף 13, שקובע כי "אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה".
