"כאשר אדם מגיש בקשה לפשיטת רגל, הוא מתחיל הליך שבסופו של יום הוא עתיד לפתוח "דף חדש" בחיים ללא חובות. עם זאת, כאשר חברה נכנסת להליך פירוק, שהוא ההליך המקביל לפשיטת רגל אצל חברות ותאגידים, היות ומדובר בישות דמיונית, אזי לא צריך ״לחוס״ עליה כדי לאפשר לה להמשיך לחיות את חייה, והיא למעשה ״מתה״ בסוף התהליך (אלא אם מדובר בהליך הבראה, כפי שיפורט ממש אוטוטו).
כאשר חברה נכנסת להליך של חדלות פירעון, לרוב מדובר בחברה שאין לה אפשרות לעמוד בכל ההתחייבויות הכספיות שלה, ובית המשפט מורה על פירוקה (ישנו מצב נוסף של ״פירוק מרצון״, שבו החברה יוזמת את הפירוק, בדר"כ כשלחברה אין חובות). באופן עקרוני, היות והחברה לא יכולה לשלם את כל מה שהיא חייבת לנושיה השונים, ירכזו את כל נכסיה הכספיים של החברה, וישתמשו בהם כדי לשלם את כל הכספים שהחברה יכולה לשלם בפועל במצבה הקיים בעת הפירוק.
בנוסף להליך של חדלות פירעון ופירוק חברה, קיים הליך נוסף של הבראה של חברה, שבו הוחלט על הקפאת הליכים משפטיים כנגד החברה, והצגה של תוכנית הבראה לחברה, שבסופה החברה תוכל בכל זאת להמשיך ולתפקד (לרוב הבקשה להליך זה, מוגשת מטבע הדברים על ידי בעלי המניות בחברה, שרוצים שהחברה תמשיך לעבוד, אבל מאמינים שהם צריכים ״שקט תעשייתי״ זמני כדי לשרוד). עד לחקיקה של חוק חדלות פירעון החדש, הליכי פירוק חברה והליכי הבראה של חברה היו מוסדרים בחקיקה נפרדת: שיקום כלכלי לחברה היה קיים בחוק החברות, ואילו פירוק חברה הוסדר בפקודת החברות המנדטורית. החוק החדש חיבר בין שני ההליכים תחת חוק אחד.
בקשה לפתיחה בהליכים
סעיף 6 לחוק החדש, מפרט מי יכול לפתוח בהליך פירוק נגד תאגיד: התאגיד עצמו, נושה לתאגיד, או היועץ המשפטי לממשלה. סעיף 8 לחוק מאפשר לתאגיד לפנות לבית המשפט בבקשה לפתיחת הליך שיורה על הבראתו של התאגיד, במקום חיסולו (במקרה שתאגיד מבקש מבית המשפט ״להמשיך לחיות״ לפי סעיף 8, עדיין קיימת סמכות לבית המשפט להעביר את ההליך הקיים להליך פירוק, במידה ובית המשפט מבין כי אין אפשרות ממשית להבריא את החברה, ולטובת הנושים, עדיף לפרק אותה). החוק החדש קבע כל מיני פרוצדורות חדשות שיקלו על חברות להיכנס להליכי פירוק, למשל ביטול דרישת הפרסום ברשומות, כך שהפרסום יתבצע על ידי רשם החברות עצמו, ללא צורך בתשלום אגרה מצד החברה.
הבקשה עצמה מוגשת (או מועברת באופן אוטומטי) לבית המשפט המחוזי, בהתאם למחוז בו רשומה כתובת החברה. אם החברה היא זו שמגישה את הבקשה לפירוק (להבדיל מבקשה המוגשת על ידי הנושה), היא נדרשת לעמוד באחד משני תנאים חלופיים: גובה סה״כ החובות עולה על 25,000 ש״ח, או 75,000 ש״ח כלפי נושה יחיד.
לאחר קבלת הבקשה, תפורסם הודעה לציבור בדבר הבקשה, כך שמי שרואה עצמו נפגע מן הצו, יכול להגיש בקשה להתנגדות להליך לבית המשפט. אם הוחלט על פתיחה בהקפאת הליכים, יוחלט האם פני החברה לשיקום אפשרי, האם הפעלה זמנית או האם פירוק לחלוטין של החברה.
לאחר שאושרה הבקשה, ממונה מטעם בית המשפט מפרק או נאמן לחברה, שהוא גורם ניטרלי ומקצועי שיפקח על פעילות החברה, הוצאות החברה, יבחן את כל התחייבויות החברה מלפני ומלפנים, יחלק כסף לנושים מקופת הנושים ויגיש דו״ח על מצב החברה בכל שלב. ההבדל בין מפרק לבין נאמן, הוא שמפרק ממונה כאשר המטרה היא פירוק החברה בסוף התהליך, ואילו נאמן נועד להבריא את החברה בסוף התהליך. לנאמן/ מפרק יש סמכות להחליט החלטות בנוגע לחברה, ולמעשה בפועל הופך לסמכות העליונה בחברה בכל מיני החלטות שונות.
חשוב לומר כי במידה והחברה פורקה בסופו של דבר, ושולם כל הכסף לנושים, בעלי המניות בחברה בע״מ לא יידרשו להוציא כסף מהונם האישי לכיסוי חובות החברה, אלא אם יקבע בית המשפט שבעלי המניות ניצלו את מסך ההתאגדות שלהם בחוסר תום לב כדי להתחמק מנושים. דוגמה לכך הם מצבים שבהם ברור שבעלי המניות בחברה לקחו התחייבויות כספיות שהם לא מתכוונים לפרוע, ותכננו פשוט ״לתקוע״ את הנושים עם החובות שלהם. במצב כזה, בית המשפט יכול להורות על ״הרמת מסך״, קרי לחייב את בעלי המניות להחזיר את החוב או חלק ממנו מכיסם האישי.
